אתחיל מהסוף – אני הלום קרב.

אני עידו גל רזון, לוחם גולני לשעבר, לוקה בפוסט טראומה בעקבות שירותי הצבאי.

אני הלום קרב. אני ועוד אלפים, קודם כל, הלומי קרב. לפני הכול. לפני שאנחנו בנים של, לפני שאנחנו נשואים ל, לפני שאנחנו הורים של. קודם כל, הלום קרב.

בשנת 2007 השתתפתי במבצע "צלול כיין" ברצועת עזה, אחד מתוך עשרות מבצעים, בין אל מועזי לאל בורייג'. נקראנו להשתלט על ביתו של ראש עיריית עזה. לאחר חדירה לתוך הבית החלה התקלות מתוכננת של מחבלים שירו לעברנו אר–פי–ג'י., הקיפו את הבית וזרקו לעברנו רימונים דרך החלונות.

נפצענו, והמשכנו להילחם. המחבלים היו בפתח הבית ואנחנו הבנו שמדובר באירוע ניסיון חטיפה. בסיטואציה שאליה נקלעתי יחד עם הצמד שלי, הותקפנו ביריות של אר–פי–ג'י. ורימונים. גבי, הצמד שלי,נפצע אנושות ואני , בעצמי , פצוע מפנה אותו תוך כדי אש חיה

משא נוסף וכבד מנשוא שאני סוחב על כתפיי – במסגרת מבצע "אפקט החממה" איבדתי חבר יקר לליבי– בן כובאני ז"ל.  אני וחבריי לכוח עמדנו במצב בו נפתחה לעברנו אש מכל הכיוונים כשאנחנו עומדים בשטח פתוח.

במהלך התקרית בן נפצע. הגענו אליו והתחלנו לטפל בו תוך כדי ירי ולאחר דקות ארוכות הגיע כוח של טנק וחילץ אותנו . בתום הפעילות, לאחר החזרה לבסיס, החלו לעלות שאלות רבות בנוגע למותו של בן. עם שחזור האירועים הבנו שככל הנראה התרחשה תאונה ובן נהרג מאש כוחותינו.   

המראות שראיתי ורגשות האשם שאני סוחב איתי לא נותנים לי מרגוע. אמנם בקרב נלחמתי ושרדתי, אבל היום יום הוא הלחימה האמתית שלי, התחושה בה אני חי היום, שכל רגע עומדת לפרוץ סכנה סביבי, מונעת ממני כל התמודדות עם סיטואציות פשוטות ובסיסיות ולא מאפשרת לי לחזור למסלול חיים תקין. דפיקות ראש בקיר, מחסור חמור בשינה, הזעה חמורה ופלאשבקים הם רק חלק קטן מהסימפטומים הקשים שאני חי איתם.

בעקבות הפציעה והסיפור האישי שלי ולמען חבריי היקרים שכבר לא עמנו, התחלתי במאבק למען פצועי צהל. כך נולדה עמותת "לוחמים לחיים".

שלכם, עידו.