שירתי ועודני משרת באגד המילואים של יחידת צניחה והטסה. בצוק איתן פעלנו בפינוי הפצועים, ספציפית הצוות שלי של נפגעי חטיבת גולני בשג'עייה והכוחות באזור נחל עוז – כפר עזה
אבוד במרחב, ככה הרגשתי בכל מה שקשור למצבי הנפשי. בשנת 2020, 6 שנים אחרי מבצע צוק איתן פרצה מגיפת הקורונה, כמו רוב העובדים במדינה, הוצאתי לחל"ת ונשארתי לתפעל שלוש בנות בלמידה מרחוק, כשאישתי עובדת בחדר הסמוך. כלוא בדירה, אסור לצאת החוצה ולהסתובב, נכנסתי לשדה הקרב.
עד אז, למרות כמה התקפי חרדה וחרדות ממקומות הומי אדם, למרות דריכות שיא בכל יציאה מהבית, למרות שהתחלתי להסתגר חברתית ופיתחתי אדישות לחיים- חשבתי שאני בשליטה ואצליח להתמודד עם זה, אבל הקורונה שברה אותי. הבנתי שאני צריך טיפול ושם התחיל המסע שלי להבין בכלל ממה אני סובל ולמה.
לא הרבה אחרי זה, יחד עם המטפלת שלי (ביחידה לתגובות קרב) הבנתי שחלק מזה יהיה גם לפנות להכרה בפציעה כדי שנוכל אני וגם המשפחה שלי, שהפכה להיות הסביבה המיידית להיפגע מהמצב, לקבל טיפול וסיוע.
איך עושים את זה כשאתה לא מסוגל לחשוב בכלל על להתמודד מול וועדות, מול מסמכים ובקשות ובכלל להגיד את המילה פוסט טראומה ונכה אסור לך ואין תמיכה לא מהמשפחה ולא מאף אחד? ניסיתי לפנות לעו"ד שיעזור לי, ניסיתי דרך קצינת נפגעים מהצבא ולמען האמת כבר איבדתי תקווה שזה יקרה. ואז כמו נס נוצר חיבור עם העמותה, ואז אישור התיק שלי לתביעה, וחיבור לעו"ד עינת ועירית והליווי שלהן – עד לסיום התהליך מול משרד הביטחון ופעם ראשונה שיש מטפל צמוד שנוסך ביטחון, ותחושה שיש מישהו שצועד איתך בדרך, והכרה בפציעה, שאתה לא ממציא, שאתה לא סובל סתם כי אתה חלש, אלא כי יצאת למלחמה ולא חזרת ממנה כמו שהלכת אליה.
אז תודה לעמותת לוחמים לחיים שבזכותם שבה התקווה שלי.
א,
