בס"ד
על הלוחמים לניצחון החיים (עמותת לוחמים לחיים)
שמי א'. שירתתי בחטיבת הצנחנים אשר פתחה את מלחמת לבנון הראשונה בנחיתה מן הים, מעט צפונית לעיר צידון.
במהלך התנועה רצופת הנפגעים לכיתור העיר ביירות, נכחתי באירוע בו לנגד עיני, נשרף אדם חי עד שהפך לגוש פחם. המראות, הקולות והריחות, לא הירפו ממני בימי הלחימה הבאים. חרף מאמצי להמשיך ולתפקד כמיטב יכולתי, הפכתי למבולבל יותר ויותר. החילותי מאבד את השליטה על תנועת האברים, ושקעתי כליל בזיכרון בלתי פוסק של האירוע הבלתי ניתן לעיכול.
את המלחמה סיימתי במתקן שהוקם במיוחד עבור נפגעי "תגובת קרב" במכון ווינגייט.
במשך השנים, נשאתי בתוכי סבל בלתי ניתן לתיאור. זיכרון האירוע גרר מתחים בלתי פוסקים, שהתחלפו לעתים קרובות בדיכאונות המלווים במחשבות אובדניות. לא יכולתי לומר "כן" לחיים מלאים בחרדה, בדריכות בלתי פוסקת ובמצבי רוח פסימיים.
התביישתי מחברי וניתקתי את כל קשרי העבר. קיוויתי להתחיל חיים חדשים, אלא שהעצבות והכאב לא עזבוני. את הבדידות הנוקבת נשאתי גם בחיי הנישואין וההורות.
באביב 2021, פניתי בעצת אשתי לעמותת "לוחמים לחיים", לאחר היסוסים מרובים. הקושי לתבוע את המדינה האהובה היה רב. נעניתי על ידי העמותה תוך זמן קצר.
באמצעותה הגשתי תביעה מול משרד הביטחון
(איני מסוגל אפילו לומר "נגד משרד הביטחון").
אנשי העמותה, אשר ניהלו את הפרוצדורה, הרעיפו עלי אמפטיה ועידוד בחן כה רב, עד כי לראשונה בחיי, הוקלה תחושת הבדידות הנוקבת במידה רבה.
הן עדי מעמותת "לוחמים לחיים" והן עו"ד רינת גולד גזית שניהלה את התביעה, עבדו מכל הלב, תוך השתתפות רגישה וכנה בסבלי. ניכר היה בעליל כי הן מלאות ברצון טוב, אותנטי ונחוש לסייע לי ולהקל את משאי.
שמונה חודשים מיום הגשת התביעה, הוכרתי כנכה צה"ל. במהלך החודשים הללו נראה היה כי גורמי הצבא, כמו גם אנשי המקצוע מטעם משרד הביטחון שהיו מעורבים בהליך, עושים לי מעיין רה-הביליטציה. שוב לא היה מקום לבושה ולתחושת כישלון. את מקומן תפסה הכרת הערך של אומץ הלב, והנכונות להתמסר עד מוות. פשוטו כמשמעו.
כיום, דומה עלי כי למן הרגע בו פניתי לעמותה, החלו נפתחים בפני שערים לחיים נורמליים, פחות או יותר. זיכרון וכושר ריכוז, כלי העבודה המקצועיים שלי, אותם החילותי מאבד בשנים האחרונות, שבו והתייצבו במידה לא מבוטלת. הדבר מאפשר לי ליהנות הרבה יותר מחיי העבודה. גם ביחסי לבני המשפחה חל שיפור ניכר. כעת יש בי יותר פניות, יותר הקשבה והרבה יותר סבלנות.
הנאות מסוימות מטיול וממוסיקה, אף הן שבו להיות חלק מהרפרטואר.
הייאוש התחלף בתקווה. אין בפי מילים להודות לאנשי עמותת "לוחמים לחיים".
א'.
