א. מ. לוחם גבעתי

אז אני א. מ. גדלתי בכפס סיימתי את לימודי בכיתה מדעית בתיכון רבין עם בגרות מלאה פיזיקה כימיה ובמקביל גם בוגר תנועת הצופים.

התגייסתי בנוב 2009 עם הרבה רעל לגבעתי וזכיתי להגיע לפלוגת העורב לשירות שאין כמותו.

לצערי שבועות ספורים לפני השחרור שלי ירו עלינו טיל ולמזלנו החטיאו, עם זאת הופעלו 2 מעילי רוח של הטנקים לידינו ולמזלנו הרב גם אם הטיל לא פגע אם לא היינו בתוך הרכב הממוגן –דיינו. הרכב הממוגן הענקי הטלטל כאילו הוריקן סוחף אותו. אני זוכר את האירוע כאילו היה אתמול, ומכיוון שבאותו נקודת זמן הקצין שלנו היה בטנק הסמוך למד על המערכות , יצאנו בבהלה כל הצוות , ומכיוון שהקצין לא היה זמין ואני הייתי הנהג של הצוות שלי פנו אלי ושאלו מה לעזאזל קרה? התסכלתי על הרכב חשבתי שהטנק נכנס בנו בהתחלפות אבל לא היה שום סימן לכך לא על הרכב ולא סימני גרירה של הצמיגים. כמה שניות לאחר מכן מגיע הקצין בריצה וצעקות לעלות על המערכת טיל ולהיכנס בין כוונות עד אישור לירי. למרות שהיה זיהוי ודאי ואנחנו היינו כוח של 2 טנקים וצוות עם טיל מתקדם מאוד, לא קיבלנו אישור לירי.

לאחר המקרה כמובן שהיו אנרגיות של תסכול רב מדוע לא החזרנו בירי, אבל לא קיבלנו תשובה שסיפקה אותנו, עם זאת הבנו את המשימה וכהרגלו של חייל טוב המשכנו הלאה , או לפחות חלקנו חשבנו שהמשכנו הלאה…

לאחר השחרור ירו שוב טיל. הפעם לא החטיאו. הפעם אני לא שם. והפעם זה לא סתם שם. זה חבר שנפצע באופן אנוש ומפה התחיל עמוד ענן. בראש שלי זאת אותה חוליה, בראש שלי אנחנו היינו אמורים להציל את העיניים של יהודה, שניצל מהפציעה אבל נותר נכה ועיוור 100%. ופאק זה הכה בי הייתי אמור להיות הפצוע הראשון עמוד ענן. רק שאותי החטיאו.

אנחנו בחפשש, כל הצוות קם על הרגליים וטלפונים לפיקוד לזמן אותנו למבצע, אך נענו בשלילה. לא צריך אותכם. לא אשכח לעולם את התסכול והעצבים שלי בתקופה הזאת, התחושת הזאת של החוסר יכולת והישיבה מנגד אותי עירערה,  

לאחר מכן אצלי בראש הגיע צוק איתן. כל התקופה בין עמוד ענן וצוק איתן קצת נמחקה לי מהתודעה. מבחינתי זה אותה תקופה למרות שיש שנים הפרש. כי הסיטואציה שוב הייתה שמסרבים לקרוא לנו , ושמות של חברים מהיחידה אחד אחרי השני צצים בחדשות. בלתי ניתן להאמין. בלתי ניתן לי לתפוס את העובדה שאני בבית ולא שם, וכל מה שאני שומע (ועד היום שומע) זה כמה אני מפגר שרציתי להיות שם, כמה אני מפגר שאני באמת מאמין שאם הצוות שלי היינו שם היה קצת פחות גרוע

החמאס ניצח אותי בתודעה. מי שמכיר את השיר של עידן חביב " משני מילים אני הכי מפחד הראשונה היא שם השנייה נהרג, כמו כוכב שמתאבד באור לא תראו אותי נופל" לא בקטע של להתאבד אלא שהנפש נכבת אבל כלפי חוץ לא תראו כלום , כמו כוכב נופל ביום.

בהתחלה לא העזתי לחשוב שאני פוסט טראומטי- כי איך פאקינג אפשר לקבל פוסט טראומה מלשבת בבית? מי זכר בכלל את האירועים של הטיל , שירו עלינו מעצרים קשוחים. זה פוסטטראומה? זה שגרה של לוחם, כל מחשבה אחרת מציירת לי תמונה בראש שאני פאקינג סמרטוט בכלל שאני יכול לחשוב שזה קשור אלי. לא דיימנתי בכלל שאני פוסט טראומטי? אני בטחוניסט על , מצטיין בכל דבר שנגע בו בתחום, אני יכול להיות בטראומה? אני פאקינג מאליכ!

בתהליך הריפוי שלי גיליתי שלפחות אצלי זה לא באמת רק מהאירוע שלי אלא רצף אירועים טראומטיים שמשולבים אחד בשני שהצטברו אצלי לפוסט טראומה אחת גדולה ..

אם יש משהו משותף לכל פסטרמה היא שבשלב הראשון של ההכחשה תמיד אמרנו לעצמנו אנחנו בשליטה למרות שההפך היה הנכון. לא רוצה להכליל אבל אני לפחות התחלתי את הגילוי וההבנה של הויסות הרגשי שלי בגלל הזוגיות. ואני מאמין שללא זוגיות רצינית לא הייתי מצליח להבין זאת. כשהגענו לטיפול זוגי אחרי כמה טיפולים אומרת לי המטפלת כפרה עליך זה פוסט טראומה לא סתם בעיות בנישואין, ואינני כשירה לטפל בכך והפנתה אותי לתגובות קרב.

תהליך ארוך של טיפולים בהתחלה דרך תגובות קרב ועד היום דרך משהבט.
פניי לעזרה והכוונה של עמותת לוחמים לחיים.

אני חייב להם את חיי ובפרט לעידו גל רוזן על הטלפון שגרם לי להבין שיש פה מישהו שלא עובדים עליו החרטוטים שלי.

אחרי שנים של טיפולים הסכמתי להגיע לידי תביעה . לא רציתי הכרה לא רציתי כותרת מבישה רציתי רק טיפול זוגי להציל את הנישואים שלי .

כיום אני מבין שאין פה שום בושה. 

כל המדינה פה בפוסט טראומה ובתכלס אני יותר שפוי וחכם פה מכולם… אולי קצת פחות מאוזן כשמעצבנים אותי אבל פאקינג המוח שלי עדין עם אותו מנת משכל .

היום אני חושב שאילפתי במובן מסוים את הפוסט טראומה שלי, היא תמיד איתי ואני אוהב אותה כמו שלא חשבתי שאני אוכל. ולמה זה ? כי כמו שאמרתי כולנו פה בפוסטטראומה כל אחד בדרך שלו. שלי הגיע מהצבא ואני אוהב את השירות שלי ואני אוהב את הגבר שעשה אותי השירות. נכון יש ריקושטים. אבל בסוף כל אחד מגיע עם מטען כזה או אחר עליו. שלי מהצבא והיא מאוד ערכית ואני אוהב אותה.

אז אחרי הרבה שנים של התמודדות שונות שריסקו אותי בין אם זה 2 ניתוחי כילה שהשאירו לי עוד איזה פגיעה עצבית, כבר כולם מפחדים לדבר איתי החוסן הנפשי כבר בקנטים ואני קולט כבר שזהו הגעתי לשפל ואני חייב עזרה. פניתי בחזרה לעמותה לוחמים לחיים אמרתי אני חייב עוד עזרה זה לא מספיק ומשם קצת אחרי הגיע איציק סעיאדן וזעק אל השמים בשביל כולנו. בזכותו ועידו אני במצב של התרפאות נפשית ופיזית שלא חשבתי שאצליח וכנראה שלא הייתי מצליח בלי העזרה של עמותת לוחמים לחיים.

כיום אני מלווה חברים   שעוד לא התמודדו עם הטראומות שלהם, ומפציר בהם לפנות לעמותה של לוחמים לחיים כי הם באמת עושים עבודת קודש ומצילת חיים ובדרך הכי פחות כואבת שאפשר בתהליך. 

אין בפי מספיק מילים להודות להם על אשר עשו עבורי. אוהב אתכם.