קוראים לי טאשה פ,
שירתתי כלוחמת בקרקל והייתי בין הראשונים בזירת פיגוע של ספטמבר 2012.
קצת אחרי השחרור, התחילו החלומות שלא עזבו אותי בלילה, תחושת פחד וחרדה שהכריחה אותי תמיד להישאר דרוכה, לחפש את החשוד ברחוב, ברכבת, במסעדה ובבית. עם הזמן האשמה השתלטה על הכל, ואחרי כמעט עשור של הדרדרות איטית, הגעתי לתחתית. גרתי בשכונת פשע כי הכאוס הרגיש לי מוכר, ואחרי עוד לילה לבן לצלילי ירי, יצאתי מהבית אחוזת זעם ותסכול, חיפשתי וגם מצאתי עם מי לריב ברחוב כדי שיקח כבר את חיי ויגאל אותי מהסבל, כשזה נגמר רק בקללות, נכנסתי עמוק לפלאשבק וצלצלתי למספר הראשון של עזרה נפשית שמצאתי בגוגל, האישה שנשארה איתי 40 דקות בטלפון הפצירה בי לבקש עזרה. לא ידעתי בדיוק מה לעשות אבל יצר ההישרדות כנראה נכנס לפעולה ומהשיחה הזאת לקח פוסט אחד כנה באינסטגרם, ושיחת טלפון כדי לחבר אותי ללוחמים לחיים שמיד נתנו לי מעטפת של סיוע משפטי וקהילה תומכת.
שנה וחצי אחרי אותה השיחה, אני עדיין כאן, מדברת משתפת ומסוגלת גם לבקש וגם לתת עזרה בחזרה, כי מישהו זר החליט לעזור לי להילחם על חיי.
