שירתתי בחיל השריון בין השנים 2011-2014 בתור חובש. בשנה האחרונה לשרות מצאתי את עצמי בתקופה אינטנסיבית של טיפול בפצועים בגבול סוריה, באיו"ש ובמבצע צוק איתן. במשך כחצי שנה טיפלתי בעשרות פצועים בדרגות פציעה שונות כשאת חלקם גם לא הצלחנו להציל. הייתי שרוי במצב תמידי של כוננות למקרה הנוראי הבא, אבל במקביל הייתי בניתוק רגשי מוחלט.
השתחררתי ב2014 וקפצתי ישר לחיי האזרחות בכל הכוח. במירוץ של התחלת חיים חדשים ובנסיון להשאיר את החוויות הטריות של סוף השירות בעבר. יצאתי לטיול הגדול והתחלתי ללמוד תוך כדי עבודה. עם הזמן התפתחה תחושה של דעיכה. למרות כל הנסיונות להשאיר את הכל מאחור, צפו להם תמונות בראש הייתי תמיד דרוך תוך תחושה של אי שקט שמרחפת מסביבי. חוויתי לילות רצופים ללא שינה וכשהיא כן הגיעה היא היתה קלה ומקוטעת. אבל למרות הכל מבחינתי הכל היה מאחורי ועכשיו ממשיכים רק קדימה. התקשיתי להאמין שמשהו אצלי לא בסדר. לא רציתי תוויות או להיכנס לאיזו סטטיסטיקה.
החיים המשיכו. עבדתי בחיי הלילה. אני גם ככה לא ישן בלילה אז למה לא. הייתי מסיים את רוב המשמרות שיכור. ובלילות שלא עבדתי הייתי שותה כדי לקבל כמה שעות שינה רצופות. במשך כל הזמן אמרתי לעצמי שאני לא עושה מספיק במהלך היום כדי להיות עייף מספיק כדי לישון. הייתי עצבני וקצר לקרובים אלי. לפעמים עד לרמה של התקפי עצבים שנגרמו בניתוק קשרים. היית כועס על כולם ומנסה במקביל להדחיק את אותם כעסים ורגשות שליליים. אבל רגשות הם מנעד. כשאתה מדכא את השלילי, גם הרגשות החיוביים יתקהו.
הזמן עבר ונכנסתי לזוגיות. פתאום הרגשתי שוב. הייתי אפילו מאושר לרגע ואפילו הצלחתי לישון. היו מסביבי חברים טובים, הייתה לי בת זוג מדהימה הייתי לקראת סיום הלימודים אבל עדיין לא הייתי שם כולי. הייתה תחושה של ניתוק מכל מה שסובב אותי. בת הזוג היא זאת ששמה לב שמשהו לא בסדר. בכל ריב או מצב לחץ רגשי הייתי קורס ומתכנס לתוך עצמי. הייתי באפס רגש או במאה אחוז. בלי אמצע. היא הייתה מעירה לי על חוסר יוזמה או דרייב לעשות שום דבר מעבר להישרדות יומיומית. לא רציתי לאבד את מה שהיה לי ועבדתי קשה בשבילו. החזקתי בחיים בכוחות היחידים שהיו לי. אבל לה זה לא עבד. נפרדנו.
הפרידה גרמה לי להבין שמשהו לא בסדר והחלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. אחרי כמה מפגשים הגענו לדבר על שרות הצבאי. מיד אחרי אותה פגישה הוא אמר שכנראה אני סובל מפוסט פראומה והציע שאלך לאיבחון אצל פסיכיאטר. אז פניתי לעידו.
את עידו הכרתי כמה שנים קודם לכן דרך חברה קרובה. הכרתי את העמותה אז פניתי אליו והוא הפנה אותי ליחידה לתגובות קרב כדי להתחיל טיפול דרכם. בשלב הזה ההוצאות על הטיפול הפרטי בשילוב עם הלימודים הכניסו אותי לחובות. החזרה לאירועים שלא נגעתי בהם עוררו אצלי תחושות חדשות שלא היו לפני. עדיין הרבה מהתקופה מעורפל אבל ההתעסקות עוררה הרבה אמוציות כבויות.
עידו, עירית והעמותה ליוו אותי בכל התהליך. מעבר לעזרה מול משרד הביטחון גם נתנו לי תחושה של מקום לפנות אליו. בזכות לוחמים לחיים אני במקום הרבה יותר טוב היום. עצם המודעות וההכרה מאפשרים טיפול והחלמה. אני שמח שיצא לי להכיר את האנשים המדהימים בעמותה ומודה על זה בכל יום. למרות שהדרך עוד ארוכה, כנראה שלא הייתי איפה שאני היום בלעדיהם.
