אני שי בן 39 שירתתי כלוחם בדרון הר חברון בין השנים 2002-2005 השירות היה אינטנסיבי מאוד מבחינת פעילות מבצעית להיות לוחם היה החלום שלי וההרגשה של העשייה אהבתי אותה מאוד במהלך שירותי עברתי המון מבצעים (לשנת 2004 המחלקה ביצעה הכי הרבה מעצרים בכל צה"ל הגיעו במיוחד לדבר איתנו על הנושא) לא נתון שהיה לי חשוב אבל כן ממחיש את העומס שלא באמת הרגשתי אותו תוך כדי השירות אבל נתתי לדברים לעבור דרכי ולא עיקלתי את מה שעברתי.
ביום הראשון שלי בתעסוקה מבצעית כבר הגענו ל3 הלוויות ביום אחד דבר שהשפיע עלי מאוד אבל המשכתי הלאה ובאותה הדרך העברתי את כל האירועים בשירותי בשנים האלה.
המשכתי לאחר השירות כחייל מילואים כמו כולם נהנתי מהשהייה של חברי ליחידה וחברים מהמחזור ב2008 כמפקד סיור נתקלתי באירוע בו מחבלים הניחו מטען גדול על ציר 60 מקום בו היו הרבה ישראלים ואוכלוסייה פלסטינאית.
פעלתי לפי הנוהל אך העובדה שאזרחים נסעו לכיוון המטען הייתה הסיבה שלא יכולתי לסגור את הציר רחוק מהמטען הייתי כ10 מטרים די קרוב.
מיגנתי את גופי בדלת הסיור הממוגנת לאחר זמן קצר המטען התפוצץ ומשם הייתי בטיפולים ברם 2 כ3 חודשים בעיקר סבלתי מצפצופים בלתי פוסקים דלקות אוזניים וורטיגו.
ומפה התחיל מסע של להבין את הפציעה לבד איך לחיות איתה משרד הבטחון אמר לי שאני בריא וחזרתי ליחידת המילואים לפעילות מבצעית שבה ביצעתי ירי חי לאחר מכן הגעתי לבית חולים אסף הרופא שם הרופא הסביר לי שאם אמשיך כך אתחרש לתמיד.
ומפה הגשתי בקשה להכרה אך נאמר לי שנולדתי עם בעיות שמיעה ואין המקרה קשור לפציעה.
ההתמודדות עם המצב לבד החמיר את הסימפטומים לא הבנתי וחשבתי שזה גם בסדר להיות בכוננות לאירוע פח"עי כל הזמן זה בסדר כי גם ככה הייתי עושה המון מילואים.
עבדתי בחברות הייטק וסייבר ורוב הזמן תוך כדי עבודה ובמהלך שיחות עבודה התרכזתי בעבודה עצמה וביחד מחשב מקרים ותגובות מה קורה אם נכנס מחבל למשרד לאן כדאי לי ללכת ומה לעשות בכדי לנטרל את המחבל בידיים חשופות וכמה שפחות אנשים יפגעו.
התקדמתי בתפקידים אך אם השנים העומס של עבודה יחד עם הפוסט טראומה הורידה את היכולת ריכוז התקפי וורטיגו היו בעבודה כבר לא היה נעים שאנשים רואים אותי כשאני נופל ומפונה באמבולנסים.
לאחר שהתקדמתי לסייבר אמרתי למנהל שלי ששאל אותי למה אני לא נעזר בו מבחינה מקצועית כבר נשברתי ואמרתי לו שאני מתפטר אני סתם לוקח לו משכורת אני לא באמת עובד בעבודה אני חי את השירות הצבאי באזרחות.
בגיל 35 הבנתי שאני בבעיה ושאני חייב לטפל בעצמי כל כך פחדתי להתמודד עם הדבר הזה חליתי מספר פעמים בשלבקת חוגרת והתקפי וורטיגו המשיכו והמשיכו.
הרגשתי לבד עד שהגעתי לעמותת לוחמים לחיים שקיבלו אותי בידיים פתוחות דבר שלא קרה לי אף פעם הרגשה טובה וזרה עד אותו יום.
אני מיוצג ע"י העמותה אך יותר מזאת אנחנו קהילה גדולה שמדברת באותה שפה כולם משתפים את החוויות שלהם על הפוסט טראומה ועוזרים אחד לשני להתמודד בסיטואציות שונות.
מצאתי משפחה ובית חם שמבין אותי ומדבר בשפה שלי אני באמת חושב שהמקום הזה מציל חיים ומקווה שנעזור לעוד לוחמים ולוחמות שצריכים עזרה.
אין לי דבר אחר לומר חוץ מתודה גדולה.
